“בואי נתחיל מזה שלא בא לי לחזור לתקופה ההיא”
הן ישבו על הספסל של בית הקפה הקטן בצומת השכונתי, המקום הקבוע שלהן בימי שישי בבוקר. כוסות הקפה ביד, השמש רכה, והאוויר מלא ריח של מאפים מתוקים.
“אני חייבת להוריד משהו מהלב,” אמרה יעל בשקט, וערבבה את ההפוך שלה באצבע כמעט רועדת.
נועה הרימה את עיניה מהצלחת שלה, ביס קטן של קרואסון ביד, והביטה בה ברצינות: “מה קרה, יקירה?”
יעל לקחה נשימה עמוקה, כמו מישהי שאגרה את המילים יותר מדי זמן. “אני לא מרגישה בבית בתוך הגוף שלי. כבר תקופה. כל פעם שאני מסתכלת במראה אני מרגישה כאילו מישהי אחרת מסתכלת עליי. אני עייפה מזה.”
נועה הנהנה לאט. “זה נשמע קשה.”
“זה כן. וזה לא שאני מחפשת להיות מישהי אחרת, כן? אני פשוט… רוצה להרגיש שוב טוב. אני מתאמנת, אוכלת סביר, אבל האזורים האלה—הבטן, הירכיים, הסנטר… הם פשוט לא זזים.”
נועה לא אמרה כלום רגע. רק לגמה מהקפה שלה וחשבה.
“גם אני הייתי שם. את לא לבד בזה”
“את יודעת מה מוזר?” אמרה נועה לבסוף, מבטה מרוכז בכוס. “זה כאילו הקול בראש לא משנה כמה את משתדלת. גם כשירדתי במשקל, תמיד הייתה לי תחושת ‘לא מספיק’. ואז מצאתי משהו ששינה לי את כל התמונה.”
יעל הרימה גבה. “אל תגידי לי ניתוח. אני לא מסוגלת לזה.”
“לא, לא ניתוח. זה היה לי ברור מהתחלה שזה לא בשבילי. פחדתי מכל הסיפור הזה של הרדמה, חתכים, החלמה… אבל אז שמעתי במקרה על שאיבת שומן ללא ניתוח או הליך כירורגי. משהו עדין, עם תוצאות הדרגתיות. ובאמת – לא חשבתי שזה יעבוד.”
“מה זאת אומרת?” יעל התקרבה מעט, פתאום מקשיבה אחרת.
“זה טיפול עם מכשיר כזה שמקרר את תאי השומן – קור אמיתי, לא כמו קרם קירור מצחיק. הם מתים לאט, והגוף פשוט מסלק אותם עם הזמן. בלי כאבים, בלי תפרים, פשוט נכנסת ויוצאת. שעה וקצת. הייתי בשוק. חשבתי – נו, עוד גימיק, אבל תוך חודשיים ראיתי שינוי. אמיתי.”
יעל שתקה. העיניים שלה נמלאו פתאום תקווה מעורבת בפחד.
“אבל זה לא קסם – זה תהליך”
נועה נגעה קלות בידה. “תראי, זה לא קסם. זה לא ‘בום, התעוררת רזה’. זה עדין, ולוקח זמן. וזה גם לא תחליף לאורח חיים. המשכתי להתאמן, להקפיד על מה שאני אוכלת. אבל זה נתן לי את הפוש. את ההרגשה שאני לא נלחמת לבד.”
“זה יקר?” שאלה יעל, כמעט בלחישה.
“זה לא זול, אבל גם לא כמו ניתוח. אני עשיתי את זה במקום פרטי, אבל חיפשתי טוב, קראתי ביקורות, וחשוב גם לשאול את המטפל על ניסיון. אל תתביישי. זה הגוף שלך.”
“היו תופעות לוואי?”
“כן, קצת רגישות, קהות באזור, לפעמים אדמומיות או נפיחות קלה. אבל זה עבר. לא הייתי צריכה חופש מהעבודה או משהו כזה. רק ללכת עם בגדים נוחים ולהימנע מאמבט חם ביומיים הראשונים.”
יעל הנהנה בשקט, בוהה בקפה שלה.
“זה לא רק הגוף – זו התחושה הפנימית”
“והכי חשוב,” הוסיפה נועה, “זה שפתאום התחלתי להסתכל על עצמי אחרת. לא כי נראיתי כמו דוגמנית, אלא כי ראיתי תזוזה. משהו זז. הרגשתי שליטה. והאמת? זה לא רק הגוף. זה גם הראש. כאילו שמישהו סובב את הכפתור, והבנתי שאני שוב מנהלת את העניינים.”
יעל נאנחה. “אני לא יודעת מאיפה להתחיל בכלל.”
“מתוך עצמך,” חייכה נועה. “תשאלי את עצמך מה היית רוצה שיקרה בעוד חצי שנה. תדמייני את עצמך קמה בבוקר, מתלבשת בלי לסדר את הבגדים מיליון פעם מול המראה. מרגישה קלילה, נינוחה. זה לא על מספר במשקל – זה על חופש.”
הייתה שתיקה רגע. שתיהן בהו באנשים העוברים ברחוב. ילדה עברה עם קורקינט, גבר קשיש עם עיתון מקופל.
“אני מרגישה שזה הרגע שלי,” אמרה יעל לבסוף. “שאם אני לא אתחיל עכשיו, אני אמשיך להיות במקום הזה עוד שנים. ואני עייפה ממנו.”
“יש דרך, רק תבחרי אותה”
נועה סיימה את הקפה שלה והניחה את הכוס. “אז תבחרי. לא את כל הדרך – רק את הצעד הראשון. תלמדי, תקראי, תתייעצי. ותזכרי – את לא חייבת לעשות את זה לבד.”
יעל חייכה חיוך קטן, כזה שמגיע אחרי בכי שלא קרה.
“תודה,” היא לחשה. “פשוט תודה.”
“אני פה. לכל שאלה. כולל איפה עשיתי, כמה עלה, מה ללבוש, מה לא להגיד לבעל – הכל.” הן צחקו, והאוויר נהיה פתאום פחות כבד.
יעל שלפה את הטלפון, פתחה את הדפדפן והקלידה: “שאיבת שומן ללא ניתוח – חוות דעת”. נועה הציצה עליה וחייכה.
“זהו, התחלת.”
ואולי גם אתם בדיוק בנקודה הזו
אם גם אתם מרגישים שאתם מוכנים לצעד קטן שיש בו שינוי גדול – תדעו שיש היום פתרונות שלא דורשים סכין או החלמה ממושכת. מה שחשוב הוא שתבחרו בדרך שנכונה לכם, בקצב שלכם, עם גוף שמרגיש כמו שלכם – מבפנים ומבחוץ.
ואם אתם רוצים לעשות את הצעד הראשון, תנו לעצמכם את הזכות להתחיל לאט, בקצב שלכם. אנחנו כאן אם תצטרכו סיוע נוסף.