קפה עם דנה: השיחה שלא תכננתי שתקרה
הקפה היה חמים, אבל הידיים שלי רעדו. לא בגלל הקור – אלא מהמחשבות. דנה ישבה מולי, עם השיער האסוף והחיוך הזה שתמיד גורם לי לנשום טיפה יותר בקלות.
“נו,” היא אמרה, מניחה את הכוס על התחתית ברעש קל, “ספרי לי כבר, איך עבר השבוע?”
נאנחתי. לא ידעתי מאיפה להתחיל.
“עשיתי בדיקת שד לפני שבועיים. היה משהו קטן באולטרסאונד… לא דרמטי, הרופאה אמרה. אבל בכל זאת שלחה אותי למישהי שהיא כירורג שד במרכז הארץ. מאז אני לא נרדמת טוב בלילה.”
דנה הסתכלה בי בשקט. עיניה לא ריחפו, לא ניסו להרגיע סתם – רק היו שם.
“אני זוכרת בדיוק את התחושה הזו,” היא אמרה לבסוף. “כשהרופא שלי אמר ‘כירורג שד’, הרגשתי שהעולם נעצר. אבל את יודעת מה? זה היה בדיוק הצעד שהציל אותי.”
הפחד מהשם “כירורג”
צחקתי. צחוק קצר, כמעט מתנצל. “אני שומעת את המילה כירורג וישר מדמיינת חדר ניתוח, מסכות, אור קר לבן…”
“כן, גם אני ככה הייתי,” היא אמרה. “אבל בפועל, כירורג שד זה לא רק ניתוחים. זה רופא שמלווה, שמסתכל לעומק, שמכיר את הגוף הנשי ואת הפחדים שלנו. הוא זה שבודק אם בכלל צריך משהו נוסף. לפעמים זה רק מעקב, לפעמים ביופסיה קטנה, ולפעמים… כן, ניתוח. אבל גם אז, הוא לא לבד בזה – ואת לא לבד בזה.”
היא לקחה שלוק מהקפה, כאילו נותנת למילים לשקוע, ואז הוסיפה:
“מה שלמדתי בדרך זה שגם אם מתברר שיש משהו רציני יותר, היום יש כל כך הרבה אפשרויות. לא הכול נגמר בניתוח. יש טיפולים שמרניים, תרופות לסרטן השד שהרופאים יודעים להתאים באופן אישי, טיפולים ביולוגיים, הורמונליים… כל מקרה הוא עולם בפני עצמו. והכירורג בעצם עוזר להבין מה הכי נכון עבורך – לא רק מבחינה רפואית, אלא גם מבחינה רגשית.”
היא חייכה, מביטה בי במבט שקט.
“מה שעזר לי, זה להבין שאני לא חייבת להיות גיבורה. בהתחלה ניסיתי להתמודד לבד – לקרוא באינטרנט, לשאול חברות, להעמיד פנים שאני ‘חזקה’. אבל בסוף הבנתי שכוח אמיתי זה לדעת לשאול שאלות. כשהגעתי לפגישה עם הכירורג שלי, רשמתי הכול במחברת: מתי זה התחיל, איזה כאבים הרגשתי, מה בדיוק ראיתי בממוגרפיה. זה עזר לי לדבר בבירור ולא לשכוח כלום.”
הקשבתי לה, בולעת כל מילה. לא ידעתי אם אני יותר נרגעת או נלחצת, אבל היה משהו מנחם בשקט הזה שבין המשפטים שלה — באיך שהיא הפכה פחד למשהו שאפשר להחזיק בידיים, להבין, ולפעמים אפילו לרפא.
“המרכז” זה לא רק מקום – זו גם תחושת ביטחון
“אני מתלבטת לאן ללכת,” אמרתי לה. “יש כל כך הרבה שמות. כולם עם תארים, כולם עם קליניקות נוצצות. איך בכלל בוחרים?”
דנה חייכה. “אני בחרתי לפי התחושה. לא לפי כמה המלצות היו לו בגוגל, אלא לפי איך הרגשתי מולו.
אני זוכרת שנכנסתי לחדר, והיה משהו בנוכחות שלו – הוא לא ניסה להרשים, הוא פשוט הקשיב. הוא לא קפץ ישר למסקנות, לא ניסה להלחיץ. רק הסביר, שלב אחרי שלב, מה בודקים, למה זה חשוב, ומה הצעד הבא.”
היא השעינה את הראש לאחור, מביטה בעץ שמעלינו.
“את יודעת, במרכז יש לא מעט רופאים מעולים – בתי חולים, מרפאות פרטיות, מרכזים לנשים. אבל יותר מהכול חשוב שתהיי עם מישהו שאת מרגישה איתו בטוחה. זה לא עוד תור רפואי, זה מפגש מאוד אישי. יש משהו עדין בלדבר על הגוף שלך, על השדיים שלך, על החששות שלך. הכירורג הנכון ייתן לך תחושת שותפות, לא רק טיפול.”
נשענתי אחורה, ופתאום הרגשתי איך הלב שלי נרגע קצת. אולי לא כל דבר צריך להיות מאיים כמו שהוא נשמע.
לא כל בדיקה היא סיפור גדול
“ומה אם זה באמת משהו?” שאלתי בלחש. דנה שתקה רגע, ואז אמרה בשקט:
“אם זה משהו – נטפל. זה הכול. אבל קודם כול, אל תדמייני סרטים. לא כל ממצא הוא סיבה לפחד. הרבה פעמים זה סתם ציסטה, גוש שפיר, רקמת שומן… דברים שבשגרה. מה שחשוב זה לבדוק, לא להתעלם.”
היא חייכה, ולגמה מהקפה שכמעט נגמר.
“אני זוכרת שבפעם הראשונה הייתי בטוחה שזה הסוף. עד כדי כך. ואז הכירורג הסביר לי בסבלנות, הראה לי את התמונות, סיפר לי על אחוזים, על פרוטוקולים, על מעקבים. הוא לא ניסה להסתיר – אבל גם לא הפחיד. יש דרך לדבר על הדברים האלה, את מבינה? זה לא חייב להיות שחור או לבן.”
הנהנתי. זה היה אולי הטיפ הכי חשוב ששמעתי באותו בוקר – לא להפוך את כל דבר לדרמה, פשוט לקחת צעד אחד בכל פעם.
הרגע שבו הפחד הופך לבחירה
השמש התחילה ללטף את העצים. אנשים חלפו על פנינו, ילדים צחקו במרחק.
“את יודעת מה עוד למדתי?” דנה המשיכה. “שכשזה קשור לגוף שלנו, אנחנו לפעמים נזכרות בעצמנו רק כשכבר כואב. אני, למשל, דחיתי בדיקות שנים. תמיד היה משהו חשוב יותר. עבודה, הילדים, החיים. ואז כשהגיע הרגע – זה היה כמו סטירה.”
היא חייכה חצי חיוך.
“מאז אני לא מחכה. פעם בשנה, אני קובעת תור. גם אם אין כלום. גם אם זה נראה מיותר. זה הפך להיות חלק ממני, כמו לבדוק שמן ברכב. וזה נותן שקט נפשי – שקט אמיתי.”
“זה טיפ מעולה,” אמרתי. “אבל איך לא לשכוח? החיים תמיד סוחפים.”
“אני פשוט רושמת ביומן, יחד עם כל הדברים הרגילים. לא נותנת לזה להיות משהו חריג. זה טריק קטן – אבל כשזה חלק מהשגרה, זה לא מלחיץ. וזה גם מזכיר לי לטפל בעצמי, לא רק באחרים.”
מתי לבקש עזרה – וממי
“ולפעמים,” היא הוסיפה, “גם אחרי הפגישה עם הכירורג, נשאר בלב איזה פחד קטן. זה טבעי. זה לא אומר שאת חלשה או דרמטית. פשוט תדברי על זה – עם בן הזוג, עם חברה, עם פסיכולוגית אם צריך. אני בעצמי דיברתי עם מישהי אחרי זה, וזה עשה פלאים.
כשאנחנו שומרות הכול בפנים, הפחד רק גדל. אבל כשמדברים עליו – הוא נהיה יותר קטן, יותר נושם.”
היא הסתכלה בי, ואני חייכתי אליה חזרה.
“היית פעם מורה, נכון?”
“לא,” היא צחקה, “אבל למדתי מהחיים. וכירורג שד טוב – הוא לא רק מטפל בגוף. הוא גם מחזיר לנו את האמון בעצמנו.”
סיכום: לחזור לעצמנו, צעד אחר צעד
השיחה נגמרה לאט. נעמדנו, אספנו את התיקים. דנה ליטפה את הכתף שלי ואמרה:
“תקבעי תור, תבדקי, תשאלי שאלות, תדאגי לעצמך. אבל אל תשכחי לנשום. גם זה חלק מהטיפול.”
בדרך הביתה, הסתכלתי על העיר מסביב – המרכז, על כל ההמולה שבו – וחשבתי כמה קל ללכת לאיבוד בתוך כל הרעש. כמה קל לדחות, לשכנע את עצמנו ש”זה כלום”, ש”הגוש הזה בטח הורמונלי”, ש”הכאבים יעברו לבד”.
אבל לפעמים הגוף מדבר אלינו בלחש – דרך סימנים קטנים, כאלה שקל לפספס: שינוי במרקם העור, הפרשה מהפטמה, נפיחות, גוש קטן, או תחושת רגישות שלא הייתה שם קודם. אלה לא בהכרח תסמינים לסרטן השד, אבל הם בהחלט סימנים שכדאי להקשיב להם.
המחשבה הזו גרמה לי להבין שהבדיקה, המעקב, השיחה עם כירורג – כל זה לא נועד להפחיד, אלא להחזיר אותנו לעצמנו. זה לא סיפור על מחלה, אלא על תשומת לב.
ולפעמים, דווקא במקומות הכי סואנים, כמו העיר הזאת – המרכז – מחכה לנו מישהו שיכול להזכיר לנו לעצור, להקשיב לגוף, ולהתחיל מחדש. לא רק רופא, אלא אדם שמבין כמה אומץ יש בצעד הקטן הזה של לבדוק.
ואם אתם קוראים את זה עכשיו ומרגישים שהגיע הזמן לבדוק, או לדבר, או פשוט להבין קצת יותר – תעשו את זה לאט, בקצב שלכם. תנו לעצמכם את הזכות לבחור בטוב. אנחנו כאן אם תצטרכו סיוע נוסף.