ישבנו על ספסל עץ קטן ליד גינת השעשועים. הילדים התרוצצו ברקע ואנחנו עם כוסות קפה נייר שכבר התקררו קצת. היא שמה את המצלמה על הברכיים ואני שמתי לב לאיך שהיא מלטפת אותה בלי לשים לב כאילו מרגיעה את עצמה.
אמרתי לה בחצי חיוך שקורס צילום זה תמיד נשמע לי כמו משהו גדול כזה רציני מדי. היא צחקה צחוק קטן כזה מהצד ואמרה שזה בדיוק מה שהיא חשבה לפני שהתחילה. ואז היא סיפרה איך בקורס צילום הראשון שלה היא בכלל לא באה בשביל להיות צלמת אלא בשביל להבין למה הפורטרטים שלה תמיד יצאו יפים בראש וקצת מביכים במצלמה.
היא לגמה מהקפה הסתכלה רגע על ילדה שנפלה וקמה ואז אמרה בשקט שצילום פורטרטים זה לא על המצלמה אלא על האנשים ועל הרגע הקטן הזה לפני שלוחצים.
איך לומדים לצלם אנשים בלי שיברחו מהעדשה
עברנו לבית קפה קטן בפינה השקטה של הרחוב. היא הזיזה את הכיסא עם הרגל ואמרה שככה בדיוק היא מלמדת את עצמה גם בצילום לא להיכנס למרחב של מישהו מהר מדי. במהלך קורס צילום היא הבינה שאנשים לא אוהבים שמצלמים אותם אלא שמבינים אותם.
היא סיפרה איך בהתחלה הייתה ישר מרימה מצלמה והכול היה ננעל כזה מבטים קפואים חיוך מאולץ כתפיים עולות. רק אחרי כמה שיעורים בקורס צילום היא התחילה לשבת לדבר לשאול שאלה לא קשורה להקשיב באמת. לפעמים היא אפילו הייתה שמה את המצלמה בצד לכמה דקות רק כדי שהאדם מולה ישכח שהיא שם.
ואז היא אמרה משהו שנשאר לי בראש שפורטרט טוב קורה רגע אחרי שמישהו נאנח. כשמשהו משתחרר. כשאין פוזה אלא נוכחות. זה טיפ כזה שלא כתוב בשום מצגת אבל מרגישים אותו בגוף.
הרגליים הגוף והדברים הקטנים שלא מדברים עליהם
באמצע השיחה היא הורידה נעל ואמרה שהיא חייבת רגע לנשום עם כף הרגל. הופתעתי והיא חייכה ואמרה שזה מצחיק אבל בקורס צילום הארוך הזה של שמונה שעות עמידה וצילום היא התחילה להבין כמה הגוף משפיע על הצילום.
היא סיפרה איך הייתה מחליקה קצת בסטודיו מרגישה חוסר ביטחון בתנועה ואז מישהו זרק לה בצחוק לנסות גרבי פילאטיס. בהתחלה זה נשמע לה הזוי אבל בפעם הבאה היא ניסתה ופתאום משהו נרגע. הרגליים יציבות הגוף פחות מתוח והיא יכולה להתרכז באנשים ולא באיך לא ליפול.
זה התגלגל גם לצילום פורטרטים כי כשאנחנו יציבים הגוף משדר רוגע. המצולם מרגיש את זה בלי לדעת להסביר. היא אמרה שכאבים קטנים בכף הרגל או חוסר נוחות עושים אותנו פחות פנויים רגשית והמצלמה מרגישה הכול. מאז היא תמיד דואגת לנוחות שלה לא ממקום מפונק אלא ממקום שמבין שצילום זה מפגש אנושי ולא רק תמונה.
באמצע השיחה היא הורידה נעל ואמרה שהיא חייבת רגע לנשום עם כף הרגל. הופתעתי והיא חייכה ואמרה שזה מצחיק אבל בקורס צילום הארוך הזה של שמונה שעות עמידה וצילום היא התחילה להבין כמה הגוף משפיע על הצילום. היא סיפרה איך הייתה מחליקה קצת בסטודיו מרגישה חוסר ביטחון בתנועה ואז מישהו זרק לה בצחוק לנסות גרבי פילאטיס. בהתחלה זה נשמע לה הזוי אבל בפעם הבאה היא ניסתה ופתאום משהו נרגע. הרגליים יציבות הגוף פחות מתוח והיא יכולה להתרכז באנשים ולא באיך לא ליפול.
זה התגלגל גם לצילום פורטרטים כי כשאנחנו יציבים הגוף משדר רוגע והמצולם מרגיש את זה בלי לדעת להסביר. היא אמרה שכאבים קטנים בכף הרגל או חוסר נוחות עושים אותנו פחות פנויים רגשית והמצלמה מרגישה הכול. משם השיחה גלשה לעריכה והיא צחקה ואמרה שזה בדיוק אותו עיקרון רק מול המחשב. כשאנחנו רגועים ויש לנו כלי שעובד איתנו ולא נגדנו הכול זורם יותר ולכן למה לייט-רום היא כלי חובה לכל צלם. לא בגלל כפתורים או פונקציות אלא בגלל השקט שהיא נותנת בתהליך היכולת ללטש תמונה בעדינות בלי להילחם בה ולשמור על התחושה שהייתה ברגע הצילום. מאז היא תמיד דואגת לנוחות שלה גם בצילום וגם בעריכה לא ממקום מפונק אלא ממקום שמבין שצילום הוא מפגש אנושי שמתחיל בגוף ונגמר ברגש.
הרגע שבו מבינים שפורטרט הוא בעצם סיפור
השמש התחילה לרדת והיא עטפה את המצלמה בצעיף כאילו סוגרת יום. אמרתי לה שאני עדיין מפחדת לצלם אנשים. היא חייכה חיוך כזה רך ואמרה שגם היא עדיין. רק שעכשיו היא לא נלחמת בזה.
היא סיפרה שבקורס צילום אחד המורים אמר לה שפורטרט טוב הוא לא מי נראה יפה אלא מי מרגיש נראה. מאז היא הפסיקה לבקש חיוך והתחילה לבקש נשימה. לפעמים היא מצלמת רגע לפני שמישהו מוכן או רגע אחרי שהוא חושב שכבר סיימו. שם קורה הקסם.
היא לא דיברה על תאורה או עדשות אלא על מבטים קטנים תנועת יד לא מתוכננת שקט שנכנס לפריים. היא אמרה שהטיפים הכי טובים לצילום פורטרטים הם אלה שמגיעים מהקשבה לא ממהירות.
כשקמנו ללכת היא אמרה שאם אנחנו מרגישים שזה הזמן להיכנס לקורס צילום לא כדי להיות מושלמים אלא כדי להרגיש יותר בנוח מול אנשים זה כבר מספיק. ואם בא לנו לנסות משהו קטן שיקל על הגוף והלב בין אם זה להוריד נעל לשים גרבי פילאטיס או פשוט לשבת רגע לפני שמצלמים זה לגמרי בסדר. בקצב שלנו.
והלכנו כל אחת לדרכה עם תחושה שצילום פורטרטים הוא לא מקצוע אלא שיחה שממשיכה הרבה אחרי שהמצלמה יורדת.